פסק-דין בתיק בג"ץ 7075/04

השופט א' רובינשטיין:

           עתירה זו - המופנית נגד המשיב, בעלה (בנפרד) של העותרת, ונגד בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ובית הדין הרבני הגדול - דחינו ביום שמיעתה, לאחר שהאזנו לטענות הצדדים ואף ניסינו, ללא הצלחה, להביא להסכמה. להלן נימוקינו:

א.        יציאתה של העותרת מן הארץ עוכבה בצו בית הדין הרבני האזורי בתל אביב מיום ו' בניסן תשס"ד (28.3.04), שהוארך בפסק דינו של בית הדין מיום כ"ח בסיוון תשס"ד (17.6.04), בו נקבע חיוב העותרת לקבל גט מבעלה המשיב. ערעור העותרת נדחה על ידי בית הדין הגדול ביום ז' באב תשס"ד (25.7.04).

ב.        העובדות בתמצית הן, כי הצדדים - אזרחי גרמניה - נישאו בארץ בתשל"ד (1974) והתגוררו בה שנים. הצדדים נפרדו לפני חמש שנים, והתגרשו בגירושין אזרחיים בגרמניה. העותרת דרה כיום בארצות הברית, המשיב - שהקים קשר זוגי עם אשה אחרת ומקשר זה נולדה בת - מסר כי שב לדור בארץ.

ג.        (1)    בבתי הדין הרבניים, כמו גם לפנינו, נטענה טענת הסמכות . בית הדין הרבני קבע, כי עוצמת הזיקות בין הצדדים לישראל, על פי פסיקתו של בית משפט זה, דיה כדי להקנות לבית הדין סמכות: הנישואין בישראל, חיים משותפים בה לאורך שנים, קיומו של רכוש בישראל. בית הדין נסמך על פסק הדין בבג"ץ 1480/01 חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול (פ"ד נה(5) 214), בו נקבע כי "עוצמתה של הזיקה בין בעלי הדין לבין ישראל - זו זיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית הדין הרבני - תיגזר בנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך - הדוחק לעיתים - לעזור למי שנותר ומושיע אין לו" (השופט חשין, בעמ' 228), שהפנה גם למאמרו של פרופ' אשר מעוז, "סמכותם האקסטרא-טריטוריאלית של בתי הדין הרבניים", הפרקליט לח (תשמ"ח-מ"ט) 81, והגישה העולה מתוכו של חיפוש דרכים ופתרונות בשאלה זו, לרבות על יסוד משפט משווה.

           (2)    בית הדין הרבני האזורי סבר, כי התנגדות העותרת אינה בתום לב בנסיבות, וכרוכה בהקשר רכושי. בית הדין הרבני הגדול לא נעתר להצעה להפקדת ערבויות להבטחת חזרתה של העותרת לדיון.

ד.        לפנינו טען בא כוח העותרת לחוסר סמכות של בית הדין הרבני, שכן - לשיטתה - אין לה כל זיקה לישראל, והציע ערבויות לשובה לדיונים. כן הסביר, כי העותרת זקוקה לזמן להחלטות בנושא הגט. כנגדו טענה באת כוח המשיב, כי הזיקה קיימת. כן שמענו את הצדדים עצמם. היועץ המשפטי לשיפוט רבני ציין את הקשיים בביצוע פסק דין של חיוב לגט בחו"ל ואת הנדירות שבה ניתן גט באמצעות שליח או ניתן היתר נישואין לבעל בלא גט; מדיניות בתי הדין הרבניים היא, שלא ליתן היתר נישואין במקום שאפשר להסדיר גט.

ה.        לאחר עיון, נחה דעתנו כי בית הדין פעל בסמכות. אכן, בנסיבות דנן לשאלה "מה זיקה היתה לה לאשה לישראל לעת הגשתה של תביעת הגירושין בידי האיש, מה אמיץ היה הקשר שלה לישראל, והאם די היה באותו קשר כדי לקיים את תנאי הסמכות שלפיו היתה היא 'בישראל'" (פסק דין חג'ג', בעמ' 228), השיב בית הדין הרבני האזורי בפסק דינו - כאמור - באלה: "הצדדים התחתנו בישראל. כל תקופת חיי בני הזוג  תחת קורת גג אחת הם חיו בישראל. לאשה רכוש רב בישראל ... היא המשיכה לקיים הליכים משפטיים בישראל". לכך ניתן להוסיף את גידול הילדים בישראל בשנות המגורים המשותפים. נראה לנו, שדי באלה לביסוס הזיקה הנדרשת.

ו.        העותרת טענה גם באשר למידתיות העיכוב, ובאשר לזכות היסוד של חופש התנועה הנשלל ממנה. לעניין חופש התנועה מחוץ לישראל, אכן זו זכות יסוד (סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו), אך ככל זכות אין היא מוחלטת (ראו א' ברק, פרשנות במשפט, פרשנות חוקתית, 429), וייתכנו הגבלות לה. ובאשר למידתיות, בסופו של דבר המפתח מצוי בידי העותרת עצמה - מילוי אחר פסקי הדין של בתי הדין הרבניים.

ז.        לפיכך - ובכל ההבנה והרצון הטוב לרגשותיה של העותרת לאחר פירוק הזוגיות עם המשיב - לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים, ואין בידינו להעתר לעתירה.

ח.        בחתימת הדברים, נחזור על עצתנו והמלצתנו לעותרת - ולמשיב - לסיים את הפרשה בהסדר מוסכם. אף אנו איננו מאושרים מהמצב שבו נמנעת יציאתה של העותרת מן הארץ כחפצה, אך בידה בנסיבות - כאמור - המפתח לחולל שינוי במצב, והדעת נותנת כי תשקול צעדיה נוכח זאת.

ט.        למקרא דבריה של חברתי השופטת נאור, המקובלים עלי, מצאתי לנכון להוסיף את אלה: כפי שציין הנשיא ברק בפרשת הרוש שהזכירה חברתי (ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, 123, המונח "תושב" מתפרש על פי התכלית הספציפית של החוק בו מדובר. הסמכות הפרסונלית לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) מטבעה מתפרשת, בנוסף לתנאיהם הספציפיים של בני הזוג בהם מדובר, גם על רקע הזמן והמקום. חיים אנו בעידן של דינמיות, ב"כפר הגלובלי", במצב שלא ניתן היה להעלותו על הדעת אך לפני עשורים בודדים באשר למגוריהם של אנשים. חזון נפרץ הוא, שיהיו בני זוג שידורו בישראל תקופה, יעברו לארץ אחרת לצרכי עבודה או לימודים, ישובו לשנים אחדות וחוזר חלילה, ופעמים יחיו האיש במקום האחד והאשה במקום אחר במשך תקופה ארוכה בלא שניתקו את קשר הזוגיות ביניהם. התושבות צריך שתתפרש איפוא על רקע הזיקות הנבחנות במכלולן. לפיכך ניזקק לפרשנות תכליתית המתמקדת בזיקות אלה כולן בבדקנו, למשל, את מושג ישיבת הקבע - מושג שהיה קל הרבה יותר לזיהוי ולהבחנה בשעה שניתנו פסקי הדין משנות השישים הראשונות שאיזכרה חברתי השופטת נאור, כגון פסק דין מטלון. יתר על כן, חוששני כי גם אחר מבחני חלוף הזמן כאמת מידה לזיקות, שאליהם נדרש השופט חשין בפרשת ברגר שציטטה חברתי, לא תמיד ייקל לעקוב באופן "טכני" במקרים שבהם התושבות היא דינמית ומקומה משתנה מדי שנים אחדות, כך שה"קבע" נעשה יחסי וגמיש. לא למותר לציין, כי משהוצעה בשכבר הימים הצעת חוק נישואין וגירושין (שיפוט בתי דין רבניים), תשי"ג-1953 (ה"ח תשי"ג, 186), דובר בדברי ההסבר על סמכות כלפי כל יהודי בישראל, ובין השאר "בין שהוא תושב קבוע בישראל ובין שהוא ארעי". תכליתו של סעיף 1 בו מדובר, בין היתר, היא לדעתי לאפשר טיפול יעיל ואנושי בנושאים הרגישים של נישואין ובעיקר גירושין, ומצדיקה פרשנות שתאפשר, כמובן בגדרי סבירות ושכל ישר, מתן פתרונות הולמים בבתי הדין ובבית משפט זה, המביאים בחשבון את ההתפתחויות הללו בהקשר הניידות האנושית מהתם להכא ומהכא להתם. זהו גם המסר שביקשתי ללמוד מפרשת חג'ג'. כך גם, דומה, פורש הדיבור "בישראל" באותו פסק דין, על פי תכליתו - "יהודים שיש להם זיקה ראויה לישראל" (עמ' 227), ולהלן בהקשר הפרסונלי: "דומה לתנאי התושבות הוא התנאי שעניינו יהודים בישראל, תנאי שפירושו הוא - כפי שראינו - יהודים שיש להם 'זיקה' לישראל, ולא אך 'זיקה' סתם אלא זיקה אמיצה דיה עד שיהיה בה כדי להצדיק הקניית סמכות לבית הדין הרבני" (שם). זיקות כאלה נמצאו לנו בענייננו שלנו.

                                                                                          ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

1.        אני מסכימה.

2.        סמכויותיו של בית הדין הרבני קבועות בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953 (להלן - החוק). סעיף 1 לחוק מתייחס לסמכותו של בית-הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין, וקובע:

1. שיפוט בעניני נישואין וגירושין

עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים.

           סעיף זה קובע גם את תנאי סמכות השיפוט מבחינה בין-לאומית. עמד על כך השופט זמיר ב-ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב (5) 817 , 843: